לשוב אל הילד שבנו |
|
האדם הריהו כמו הבצל החסה הארטישוק והדומים להם, בעת אשר יוולד רך הוא וככל אשר יתפתח ישמר את רכותו בתוכו ויקשה את עליו החיצוניים היותר חיצוני יותר קשה,חיצוניותו קשה וקשוחה וככל שנקלף עוד ועוד מעטיפותיו ומקליפותיו נגיע אל החלק הרך אל הרגש הכנה אל הכאב על הצער אל השמחה על הטוב, הקליפות הללו לא עוטפות אותו רק לעינינו למראית עין חיצונית אלא הריהו מתעטף בקשיחות הישרדותית ואט אט משתכנע שהוא אכן קשוח קשה דורסני אגואיסטי חדור מטרה, צריך הוא להזכיר לעצמו וצריכים אנו לסייע לו לזכור את הילד שבו את הרכות את הרגש את האכפתיות את טוב הלב את האהבה האמיתית והכנה לשוב לכך ולהתחבר לכך. אנחנו הזולת משדרים קשיחות כי לימדו אותנו הטועים שזוהי גבורה ואז גם מי שלא לימדו אותו את השגיאה המזיקה הזו נאלץ הוא להתעטף במעטפת המגינה של קליפות קשות קשוחות, בחשדנות בחוסר אמון בנשק ובחתירה למאבק, העולם האוטופי האידאלי אליו אנו שואפים הוא עולם של שלום עולם של רכות ושהרכות תהיה שלמה והדדית שלא יזיק זה לזה מפני רכותו.
|
|
|
|
|
 | לבצל יש קליפות ובדומה יש לאדם שכבות אבל להמציא שבפנים רך בכלל ובפרט שילד רך בנפשו חסר בסיס. התינוק צועק שצריך עזרה לא רך בנפשו. תמיד יש בגן ילדים אותם שנושכים או בריונים... ממש "לא רך" בטבע. לא הילד ולא המתפתח. אולי המפסיד נהפך לרך מבחוץ. לא ההיפך. |
|
 | לבצל יש קליפות ולאדם יש שכבות ביחס לדוגמאות שהזכרתי לא תוכל להתווכח על כך שהשכבות החיצוניות קשות יותר מהשכבות הפנימיות כיוון שמדובר באמת עובדתית, ואם תרצה לבדוק זאת תבשל בצל עד שיאבד חריפותו ותאכל בוודאי תבחין שהעלים החיצונים קשים וכל הפנימי מחברו רך מחברו. וביחס לנמשל הוא האדם הרי האדם ביסודו ובסיסו ישר וטוב 'הא-להים עשה את האדם ישר (קהלת) האדם מטבעו כנה פשוט ישיר דובר אמת ושוחר טוב, אולם החברה הבוגרת העוטפת אותו וממלאה את חייו נוהגת לרוב להרגיל אותו בקנאה ותחרות על ידי קנאה תאווה וכבוד המוציאים את האדם מעולמו אל עולמם של אחרים. ואז חלף למלא את צרכיו האמיתיים רדוף הוא למלא את מה שיחשיב אותו למוצלח בעיני חברתו וזולתו, אותה יציאה של האדם מעולמו ומיושרו אל השאיפה למצוא חן בעיני זולתו הינה ככדור שלג מתגלגל וככל שהאדם ממשיך במסלולו זה הרי קשה עליו לחזור אל עצמו אל כנותו ויושרו. הכנות והיושרה היא הדרך היחיד המאפשרת הרמוניה בין הברואים. כשאני מדבר על רכות אנושית אני מדבר על יושרה כנות ויכולת תקשורת טוטלית של אדם עם זולתו, התינוק שצועק צועק ביושרה על מה שחסר לו על משהו שהוא צריך על משהו שהוא |
|
| על משהו שהוא זכאי אליו. עד כה גידלתי חמישה ילדים ואף פעם לא מצאתי תינוק שבוכה סתם, או שהוא צריך לאכול או שהוא צריך לעשות גרפס אחרי האוכל או שיש לו גזים וכואבת לו הבטן או שצריך להחליף לו טיטול. מאידך הרבה הורים יגידו לך שהתינוק שלהם בוכה סתם אבל זה או בגלל שהם עצלנים או בגלל שהם לא מבינים את צרכי התינוק שלהם. התינוק יכול לישון כל היום לבכות כשרוצה לאכול ולחזור לישון. בשלב מסויים נפתחות עיני הילד והוא מבקש להתפאר בפני חבריו ואז נוכל למצוא אותו מתעטף בלבושי שקר ובאגרסיביות קשוחה כדי להשיג את מה שהוא שואף אליו מתוך קנאה תאווה וכבוד. הילדים הנושכים והמרביצים בגן הם אחד משניים 1. ילדים שחווים התנהלות תוקפנית בבית או במסגרת החברתית והם לומדים ממנה ורוכשים אותה. 2. ילדים שחווים חוסר רגשי ומצוקה והם מנסים לגשר על הפער באמצעות התנהגות פרובוקטורית- הווי אומר האדם בבסיסו ישר ומתמזג בהרמוניה עם הסובב אותו כאשר גם הסובב ישר. וכיוון ש'המה בקשו חישבונות רבים' (קהלת שם) והסובב עיוות את יושרו הרי כל האנשים באי עולם מסתגלים כעדר אל מגמת הקנאה התאווה והכבוד שהופכת את האדם ללוחם בסביבתו ואת סביבתו ללוחמת ב |
|
| בו וכל דאלים גבר והאדם מתעטף בקשיחות שתגונן עליו ותסייע לו לשרוד. אולם האוטופיה אשר אליה אנו שואפים ואותה אנו מבקשים היא שיבקש האדם את הנצרך לו ובשאר ייטיב לזולתו, שיאמר על לאו לאו ועל הן הן, וכשייתמו העמדות הפנים מן הארץ תימחה דמעה מעל כל פנים, והאנושות והעולם ישובו להתמזג ולזרום בהרמוניה אידאית |
|
;){kind=link}